על גב סוסו, אינקוויזיטור הסתכל עליי בחוסר אמון. ראיתי את פניו במקום אחר. תמיד שיננתי פני אנשים. כמובן, אם אני אפילו מבדיל את ראשי הבקר בזה אחר זה. אבל כרגע קשה לי לזכור, אני חסום מפחד. אני צועד בתהלוכה מקאבית אחרי סנטה קרוז ורדה דה לה אינקיסיוניון, נכנס לכיכר גדולה בעיר לוגרוניו.
דרך מסדרון שנוצר בקרב ההמון, אני נתקל במבטים חולפים המדיפים שנאה ופחד. ההמון המתוח ביותר זורק עלינו שתן ופירות רקובים. באופן פרדוקסלי, המחווה הרחמנית היחידה הייתה זו של הפנים המוכרות של האינקוויזיטור. ברגע שראה אותי הוא קימט את מצחו, ואני הבטתי באכזבתו ממצאתי אותי בתוך הקו אל הפיגום.
אני כבר זוכר מי זה! Alonso de Salazar y Frías, הוא עצמו סיפר לי את שמו כשנפגשנו לפני חודש מסוים, במהלך השינוי השנתי שלי מהעיר שלי, Zugarramurdi, אל המרעה במישור אברו.
כך הוא משלם לי על העזרה שנתתי לו בלילה שמצאתי אותו חולה. המרכבה שלו נעצרה באמצע הכביש והוא נשען על גזע עץ האשור, מסוחרר ומפורק. ריפאתי אותו, הצעתי לו מחסה, מנוחה ופרנסה. היום הוא עבר מול המצעד המזעזע הזה של הארורים, עם אווירו של גואל גדול. הוא עלה ליציע, שם יוריד את סוסו, יתפוס את מקומו האסטרטגי ויאזין למשפטים שלנו לפני ההוצאות להורג והעונשים.
אין לי אפילו כוח לקרוא לו בשמו, להתחנן לרחמים. אני בקושי מתקדם בין העדר האנושי הזה שהתפטר לגורלו הקטלני. אנו משוטטים בצער, נשימותי המאומצות מתערבבות עם זו של חברי החרוצים, כמה יבבות מושפלות מולי וזעקות נואשות מתעקשות עוד מאחוריי. אני סובל את הכעס, העצב שלי, הייאוש שלי או כל מה שאני מרגיש, הכל עטוף במבוכה נדודי שינה.
הצטברות התחושות גורמת לי לשכוח את הקורוזה המבישה המחליקה מראשי לאדמה. במהירות מלווה חמוש עסוק בעצמו בלשים אותו עלי שוב, בפתאומיות, לעודד את הציבור.
הרוח בנובמבר הקרה עדיין הולכת בקבוצות, חוצה את המרקם החסון של הסנבניטו ומצננת את זיעת הבהלה הבוקעת בשפע. אני מביט למעלה לחלק העליון של הצלב הירוק של האינקוויזיציה הקדושה, ובזועז אני מפציר באלוהים שיסלח לי על חטאי, אם אי פעם ביצעתי אותם.
אני מתפלל לאלוהים כחדש אצ'ה הומו הנושא באשמה של אחרים, בבושה ובאיבה. אינני יודע מי היה הסודי שאמר עליי את החריגות ששמעתי בהאשמתי, לעולם לא יכולתי לדמיין עד כמה רחוקות הקטנות של בני ארצי יגיעו.
במשך זמן רב, מוקדמות האינקוויזיציה הסתובבו בזוגאראמורדי ובעיירות סמוכות אחרות, ואספו מידע כתוצאה מכמה קוביות כביכול שהוחזקו במערות העיר שלי. הייתי צריך לדמיין שאחרי בני ארצי הקנאים ביותר ולכן השנואים אותי, אוכל ללכת, בעל כלה חרוץ ומשגשג. כשנלכדתי למדתי את כל מה שנאמר עלי.
על פי לשונות הרעות שדחפו אותי לכאן, אני עצמי הובלתי את הכבשים והעיזים שלי לא יודע איזה סוג של פולחן שטני. למדתי גם כיצד נודע כי הוא משתמש באלמביק כדי לזקק רוחות עם עשבי תיבול מסתוריים. ההאשמה האמיתית היחידה היא שקראתי ספרים, אם כי לא בדיוק טקסטים מקוללים.
כשהייתי ילד, כומר זקן חנן אותי בקריאה, וכדי שאוכל להנחות את עצמי עם המיסטיקנים סן חואן דה לה קרוז או סנטה תרזה, זכיתי ללמוד מחוכמתו של סנטו תומאס והתרגשתי עם איגרותיו של פאולוס הקדוש. זה לא משנה שמרבית הקריאות שלי לא היו כפירות בכלל. הוא ידע לקרוא, כדי להיות מכשפה.
ההאשמות של בני עצמי הופכו לשאלות מובילות ומגוונות, אובייקטיביות אינה ערך עבור בית המשפט של האינקוויזיציה.
האם אינך מכין שיקויים שאיתם אתה קוסם אנשים? לא, כל מה שאני עושה זה לנצל את החוכמה של אבותיי כדי להפיק תרופות טבעיות מהטבע האם לא נכון שהשתמשת בבעלי החיים שלך בהקרבה פגאנית? ללא ספק הקרבתי כבשה, אבל זה היה לחגוג את הימים הגדולים עם משפחתי איך זה שכומר כמוך יכול לקרוא ולכתוב? כומר לימד אותי בדיוק כשראה את ההתעניינות שלי באותיות כילד.
לכל אחת מההכחשות שלי, ומהטענות שלי, השוט הגיע אל הגב שלי, כדי שאגיד את האמת כפי שהם רוצים לשמוע אותה. בסופו של דבר הכרזתי שהשיקויים והמרקמים שלי התברכו על ידי אלוהי, השטן, שהקריב בעלי חיים לכבודו, וכי במעבדות הרגילות שלי קראתי ספרים מקוללים בתפקידי כמכשף אדון. השוט, נדודי השינה והפחד גורמים לעדות הנחרצת ביותר. המעטים ששומרים בצורה מופלאה על האמת על הדום הנייד שלה, מתים בצינוק.
אולי הייתי צריך לתת לעצמי להרוג את עצמי. קשר של כעס עובר לי עכשיו בבטן מהמחשבה על השאלה האחרונה, שגם עליה עניתי בחיוב לאחר שהפשטתי את כל הגב שלי על סמך מאות הכחשות. הם רצו שאקבל שהרגתי ילד כקורבן לשטן, האשמה שמעולם לא דמיינתי שמישהו יכול להאשים אותי. רק ניסיתי לעזור לו, הילד שכב עם חום עז במיטתו, ניסיתי להקל על החום הזה בתערובת של קורולה של פרג, סרפד ולינדן, תרופה ביתית שפעלה פעמים רבות בשבילי. לרוע המזל אותו מלאך מסכן היה חולה מאוד ולא הגיע למחרת.
אני מרים את מבטי, אני משוכנע שהדבר החשוב הוא שהצלב יודע את האמת. יש לי כבר את הגאולה שלהם, מכיוון שאני נוצרי טוב, גם לחברי יש ישועה כי הם גוזלים חטאים פסולים, אפילו כל ההמון המקיף אותנו נקי מתקלות על סמך בורותם. החוטאים היחידים הם התליינים של האינקוויזיציה. החטאים הקטנים שלי הם אלה של רועה עני, שלו הם אלה שיישפטו בחומרה על ידי אלוהים, שאת הפולחן שלו הם הפכו לכת מכשפות אמיתית.
מעבר לצלב, השמיים נפתחים מעל לוגרוניו. העוצמה שלו גורמת לי להרגיש קטנה, הכעס שלי נמס לצמרמורת ועם אחת הדמעות האחרונות שלי אני חושב שזה חייב לקרות באנחה קצרה. עם יותר אמונה מכל אחד מאנשי הדת סביבי, אני חוזר לאמון באלוהים ולתקווה בחיי נצח שהספרים הקדושים מתייחסים אליהם.
אני מתחיל להריח עשן, לנוף הכיפה השמימית ואני מהרהר בחזית כיצד תליין הדליק מדורה כשהלפיד שלו סביב אחד הטורים. שם אני עומד להיות רגוע לצדק החילוני. אבל כבר אין פחד, הלהבות הראשונות אינן מאיימות עלי אלא מתחילות להתנדנד כמו אש מטהרת, המנופפות במפוחי הרוח העדינה. מעט נשאר לזמן לצרוך אותי לפני אלפי אנשים.
אני מביט מסביב, לשני הצדדים. מעל ראשי האנשים כבר אפשר לראות את היציעים המלאים באצילים ולורדים מוכנים למחזה הכובש של האוטו-דה-פה, חגיגת הגאולה, ראוותנות המוות. אך לא רק שהם נוכחים, אלוהים גם נוכח, ומראה את עצמו בצד שלנו, מברך אותנו לשמיים הפתוחים.
כן, מול המנטליות האפלה של האינקוויזיציה, השמים זורחים יותר מתמיד, מלבישים את לוגרוניו עם הניצוצות הזהובים שלו, מקרינים את אורו החולף מבעד לחלונות, שחותר דרכו במסדרונות הפורטלים של האגורה הגדולה הזו.
אני מרים את הפנים למעלה ואני מחייך לקהל חיוך שנולד בתוכי כנה, נטול ציניות או פחד. אני לא מכשפה, לא אברח ברגע האחרון בין המטאטא שלי. אקום לאחר שהאש שורפת את גופי, אגיע לשמים הכחולים. הנשמה שלי תעוף חופשי מעול העולם הזה.
אלוהים הקדוש! איזה זעם! שומרוני טוב שהואשם במכשפה. העולם הפוך. הכומר המסכן הזה, שגיליתי זה עתה מאחורי הצלב הירוק של הנידונים, הוא דומינגו סובלדגוי, פגשתי אותו במקרה ממש לאחרונה. נסעתי בכרכרה ללוגרוניו, וכשעוד היו שעות להגיע לשם, הורתי לנהג לעצור. הם ודאי עזרו לי, כי הכל סיבך אותי. מתיחתי את הטיול כמה שיותר זמן, אבל הבטן שלי לבסוף אמרה מספיק. אחר הצהריים ירד וגופי לא יכול היה לסבול ליגה נוספת בלי לנוח.
במצב של חוסר תחושה, אפילו האמנתי שאני מדמיין את רעש פעמוני הפרה מרחוק, אך זה לא היה עניין של דמיון, העדר ורועה צלם הופכים עד מהרה לגלויים. הוא הציג את עצמו כדומינגו סובלדגוי והציע לי את משחת הקמומיל שתתקן לי את הבטן. אמרתי לו שאני איש כמורה, והסתרתי ממנו שאני נוסע לעיר הזאת, ומציג את מעמדי כאינקוויזיטור אפוסטולי של ממלכת נווארה. שיקול הדעת שלי היה הולם כי המקרה הראשון שלי היה מלא בחומר, לא יותר ולא פחות מאשר הערכת ההכנות לאוטו-דה-פה הזה, שעבורו הם כבר אספו מידע במשך מספר שנים.
כשהירד עלינו הלילה החשוך, דומינגו סובלדגוי הזמין אותי ואת העוזרים שלי לנוח במקלט סמוך, והביא את פגישתנו לערב נעים בלהט האש. הלכנו לאיבוד ביער העמוק, אבל עם הרועה החכם ההוא, דיברתי כאילו אני לפני בישוף שישב בכיסאו.
אנחנו מדברים הרבה זמן. תיאולוגיה, מנהגים, פילוסופיה, בעלי חיים, חוקים, כולם היו תחומי הדיבור שלו. אז בנינוחות הייתי לצידו שאולי ההתכנסות תנחם אותי אפילו יותר מהמרקם שהכין לבטן שלי. אין ספק שהוא היה מדבר טוב יותר מאשר טבח. למרות שניסיתי לשמור על טפסים ומרחקים, נאלצתי להיכנע לראיות שאני פרלמנטרית בעלת שוויון.
אני מרגיש חרדה גדולה להיזכר בכל פרט של אותו לילה, כי המארח שלי ביער עומד להישרף היום, כמו מכשף. קראתי את שמו על כתבי האישום וחשבתי שהוא יכול להיות שייך רק לאחד. כעת, לאחר שראיתי בעיני שהוא מתקדם בקרב הנאשמים, לא האמנתי. אין ספק שהכעס וההכפשה של בני ארצו הובילו אותו לאבדון.
אבל הגרוע מכל הוא שאני לא מאמין במקרים אחרים של כישוף. בזמן הקצר שבו מילאתי את תפקידי באינקוויזיציה, אני כבר חושב שעברנו את גבולות הצדק הכנסייתי שלנו, נכנסנו להרוות את הרצון לשליטה ועוצמה, משרים אמונה ופחד כאילו שניהם אותו דבר .
אני יכול להסכים שהנוצרים היהודים החדשים, שממשיכים לשמור את השבתות, והמורים הכפופים נענשים. יתר על כן, נכנסתי לאינקוויזיציה ושקלתי להתאים את העונשים לחוללים אלה. בנוכחותנו כולם חוזרים בתשובה, מקבלים את הריסים ונשלחים לכלא, או לחתור בגאליות, ללא תשלום. האינדוקטרינציה של העם כלפי אור הנצרות נראית הכרחית. אבל כל זה של autos-da-fé, עם קורבנות אדם, הוא נתעב.
אבל אני לא יכול לעשות הרבה היום לפני ההצבעה, בניגוד לרצוני, של ד"ר אלונסו בקרה הולגוין ומר חואן ואלה אלבראדו. שניהם שומרים על אמונתם המוצקה של מקור האוטו-דה-פה הזה. בית המשפט כבר קיבל פסק דין.
העינויים שנגרמו לאנשים המסכנים האלה אינם מספיקים, חמישה מהם כבר מתו בצינוק, מוכים על ידי התליינים שלנו. קורבנות, למען ביזיון גדול יותר, יסתיימו גם עם עצמותיהם באש. האינקוויזיציה רוצה יותר ויותר, את המעשה הציבורי, את הפגנת הכוח על המצפון. האוטוס-דה-פאה הפכו לדוגמא מובהקת למפלצת אנושית.
זה בכנות עולה עליי. אני לא רואה את הקשר בין המסירות שלנו לבין השטויות האלה. פחות רציונלית אני מבינה שאנשים כמונו, מאומנים, בוגרי קנונים ומשפטים, אנו מניחים שנכון לשקול את חייהם של אנשים רבים על סמך עדויות של אנשים מופרעים, מפוחדים או פשוט מקנאים. מאוחר יותר לעורר אמירות מקבילות עם האמת לגבי בשרים פתוחים.
הם מואשמים בקציר רע, בחגיגות בשרניות עם בתולות תמימות, באורגיות ובשדים בלתי ניתנים לתיאור, בטיסה על העיירות בלילות החשוכים. הם אפילו מואשמים ברצח ילדים! כפי שקורה עם ידידי הכומר המסכן.
אני יודע שדומינגו סובלדגוי לא יהיה מסוגל לחרוג כזה, לאור ההיגיון שלו וערכיו שאני בעצמי הייתי עדים לאותו לילה ביער. ולו רק לזכרו של הכומר המסכן הזה, שעבורו אני לא יכול לעשות מעט כאשר האשמות מתועבות תלויות עליו, אחקור ואנקה את שמו ושל הנאשם האחר.
אקבל צו של חסד, הזמן ישחזר את המוניטין שלך, לא את חייך. אבל כדי להיות עקבי עם עצמי אצטרך לעשות יותר, אני אוכל לשנות את כל זה, עם טיעונים חזקים. אמצא ראיות בלתי ניתנות להפרכה באמצעותן ניתן לקדם את ביטול עונש המוות לחפים מפשע רבים אחרים כמו אלה.
לרוע המזל, לאוטו-דה-פה זה אין דרך חזרה. אין לי ברירה אלא לסבול באופן סטואי את קריאת המשפטים המופקים מהחזה שהאסמילה נושאת.
אם אכן הנידונים: דומינגו סובלדגוי, פטרי דה יואן גובנה, מריה דה ארבורו, מריה דה צ'אצ'וט, גרסיאנה איררה ומריה בסטן דה בורדה היו מכשפות, אם אכן לחמש אלה שעומדים למות היו הכוחות המיוחסים להם, הם היו לעוף ללא היסוס מעל ראשינו, לברוח מהמוות. שום דבר מכל זה לא יקרה, למרות שאני כן סומך על כך שלפחות, לאחר סבל האש, נשמתם תעוף חופשי.
הערה: בשנת 1614, הודות לדו"ח מקיף של אלונסו דה סלזר ופריאס, הוציאה מועצת האינקוויזיציה העליונה והכללית הכללית הוראה לביטול מעשי של ציד המכשפות בכל ספרד.
סיפור טוב ... מאוד נהניתי ממנו. זה כתוב היטב. אני מקווה שתצליח לפרסם אותו יום אחד. זהו אחד מהסיפורים הבודדים שמצאתי ברשת של סופר עדיין לא ידוע שאהבתי, אפילו מעל זוכים רבים בתחרויות ספרות וזה אומר משהו ... אם יום אחד אקיים את הבלוג שלי לספרות, תנוח הייתי בטוח שאזכור את הסיפור הזה כדי לסקור אותו. ברכות.
תודה רבה אלכס. שמחתי שגרמת לך ליהנות מזמן הפסקה ספרותי טוב. קדימה עם הבלוג הזה !!