בכל חלל ספרותי אנו מוצאים המלצות למצוא את אותם רומנים, חיבורים, סיפורים ואחרים המספקים אותנו כקוראים. ספרים של סופרים קלאסיים או רבי מכר עדכניים. ברבים מהמקרים הללו, ההמלצות משאירות הרבה מקום לרצון ורק משכפלות את התקצירים הרשמיים. הכל בשביל כמה פירורי ידועים באוקיינוס העצום של האינטרנט.
יתר על כן, מעטים מאותם משפיעני ספרים ישחררו אותך מהעול הכבד של פתיחת ספר שלא תדע לסיים. ואם זה לפחות עוזר לך לישון קצת לפני השינה, אז לא נורא. אבל האמת היא שפתיחת ספר גרוע, והיצמדות לתקווה שהוא יכול להשתפר, יכולה לקרוע לך שנים מהחיים.
אז למקרה שזה יכול לעזור לך, אני הולך לשם עם הכותרים האלה שברגע שאתה נתקל בהם, אתה צריך להבקיע רטרו פורד ומעודדים אותך קודם כל עם ההוראות למכונת הכביסה, וכך להשיג הנאה גדולה יותר בקריאה למזוכיסטים שחור על גבי לבן...
כשאמצא כרטיסים חדשים אוסיף אותם כאן, במיקום המקביל שלהם בדירוג. אז אם אתה רוצה להמליץ אתה יכול לכתוב באותו פוסט ואנו נוסיף את השיקול שלך כל עוד נסכים איתה מעט. כי מה שעשוי להוות בעיה עבור קורא אחד, חייב להיות עבור רבים אחרים.
הספרים הגרועים בעולם.
בנות המשרתת, מאת Sonsoles ónega
פרס פלנטה כבר לא מה שהיה, אם אי פעם היה (קח ביטוי סוקרטי). במשימה הקשה של הישרדות ושולי הרווח הרחב ביותר, אנחנו כבר לא מוצאים שום רומנטיקה בתחרות כזו. לא רומנטיקה ולא תגליות מעניינות, מפתיעות בהצעתן או בחותם היצירתי.
אולי הרקע של הסיפור הזה היה יכול להיות מעניין אלמלא היה מדובר בשכתוב כמו כל כך הרבה רומנים היסטוריים-דרמטיים אחרים עם שפריץ רומנטי, מהמאה התשע-עשרה ונמתח לקראת הסאגה הנוכחית. במילים אחרות, התפתחות חיונית של סבים וסבתות, הורים ונכדים בין סודות, רצונות, כישלונות, הצלחות, תקוות ואיזו מלחמה שמשבשת הכל. מה ביקרו בעבר עשרות סופרות ובעיקר סופרות. יכולנו לצטט מריה דוניאס, אן ג'ייקובס או לוז גאבס (שלושתם עם הרבה יותר חן מאשר Sonsoles Ónega).
אבל העניין הוא שגם הצורות של "בנות המשרת" דלות מאוד. תיאורים לא מצחיקים כמו "הדם זרם סמיך ומהביל; זה היה יום סתיו..." הם מקדמים את העלילה לעבר ההתאבדות, האין בצורתו ובחומר. ללא בילוי רגשי או קריאה לאמפתיה. דמויות שטוחות השוכנות באותו חלל שטוח כמו במה ללא כל מלאכת במה. ואני כבר לא מפתה את עצמי. אבל אם אתה רואה אותה שם בחוץ, ברח כאילו אין מחר...
זיכרונותיה של גיישה, מאת ארתור גולדן
כשמישהו עם פרצוף תרבותי ואויר של אדם מטייל אומר לך "אתה לא יכול לפספס את זה", אל תהסס ותחמיץ את זה. כי אז גם תרצו להכריח את עצמכם לקרוא את הספר המומלץ כדי שתוכלו לחוות את דעתכם לאותו אדם מעניין שהמליץ. ואתה תיראה כמו טיפש, כי קראת את זה עם הפרעות העיכול האלה שגורמות לך לאבד את הטעמים והכוונות של המחבר.
כן, העניין הוא לשים את עצמנו בנעליהן של אותן נשים הכפופות לגבריות בעולם היפני הקלאסי. אבל בטוח היו דרכים הרבה יותר טובות לעשות את זה. אני לא הולך לספר לארתור גולדן הזקן והטוב איך היה צריך לגשת למה שהיה ללא ספק הזדמנות עסיסית להצלחה. כי הספר הזה היה להיט בזמנו בהתחשב במקוריות של הצעתו על משהו אקזוטי כל כך מרושע.
אבל קולה של סאיורי, הגיישה המדוברת, בקושי נשמע בין החפצים. המינימליזם ההכרחי שביטא כניעה והקרבה עצמית בעולם קלאסי סגור וחירש כמו זה של השמש העולה, יכול היה להוביל להומניזציה, התמקדות מוחלטת בליבה הפנימית של האישה הצעירה הנוטלת על עצמה את הגורל הנורא של שירות מוחלט. בגוף ובנשמה.נשמה. אבל העניין היה יותר על תשומת לב של צורף לפרטים מול האגרטל שתשפיע בצורה הטובה ביותר על קורא שמוכן לשלם עבור התכשיט מבלי לשים לב לאופי האגרטל.
Ubik, מאת פיליפ ק. זַיִן
בדרך כלל אני קורא הרבה מדע בדיוני. אני אוהב לנוע בהנחות טרנספורמטיביות. אבל הרומן הזה של פיליפ ק.דיק עלה עליי, הוא עקף אותי מימין ולבסוף נעצר מולי כדי שאוכל להטיח בו את האף. ניסיתי לתפוס אותו תוך שני רגעים. ראשון בצעירותי הרכה ביותר. אולי עשיתי טעות מוחלטת כשלקחתי אותו לבריכה, רק כדי לאבד את עיניו של איזה מתרחץ שהתעלם מהקורא הצנוע הזה עם כל פסקה.
שנים אחר כך חזרתי אליו כי למרות הכל, היה לי מושג שלא ידעתי איך ליהנות ממנו, במיוחד לאחר שדיברתי עליו עם מעריץ מושבע של דיק. ואם אתה רוצה אורז, קטלינה. אותו דבר קרה לי שוב. בניסיון השני הזה התקדמתי לא מעט עמודים עד שלבסוף לחשתי לדיק שאני אוהב יותר את הדיסטופיות היותר ברורות שלו.
ודיק באמת הוא סופר מבריק עם דמיון שופע. אלא שבספר הזה הוא טייל בשלוש גלקסיות ובסופו של דבר עשה לי סחרחורת במסע שלו. אם בשני ניסיונות לא הצלחתי לנצח את יוביק בגלל הסחיפות המשיחיות שלו בין ריסוסים בודאי עמוסים בחומצה, חייבת להיות סיבה.
מטמורפוזה, מאת קפקא
דמיינו שאתם מתעוררים ומסוגלים לתמלל את אחד מאותם חלומות מרהיבים שמפתיעים אותנו במיטה. מה שקורה הוא שככל שעובר הזמן, בזמן שאתה אוכל ארוחת בוקר עם עיניים אבודות, אתה מגלה שעמוק בפנים החלום הוא יותר בדיחה חסרת עלילה וחן. ובסופו של דבר אתה שם את זה בצד... כי מסתבר שקפקא כתב את זה. ומאז, עם תגובות בין סוריאליזם לאחרים, היצירה החלה לקבל מימד נוסף, סמליות גדולה יותר שבוודאי חומקת אפילו מכוונת המחבר.
אבל אנחנו כבר יודעים על הבגדים החדשים של הקיסר... כולם ידעו שהבחור עירום ושלתביעה אין ערך או כשרון. העניין הוא למצוא את הקול המנוגד הזה. לא זה של הבלוג הזה, כמובן, אלא של איזה תרבותי שיום אחד מעז לומר שמטמורפוזה היא טריק הזוי, סיפור קצר בלי יותר, שנכתב אחרי לילה של זיעה בין טרנספורמציות מוזרות.
המטוטלת של פוקו, מאת אומברטו אקו
אחרי "שם הוורד", החבר אומברטו אקו עלה, לראש הטרפז. ובהמצאת הטוויסט המרובע עם סלטה משולשת ומחלץ פקקים כפול הוא בסופו של דבר שלח את כולנו לקרקע.
זה דבר אחד להיות מגנטי, מפתיע, מרתק עם רומן גדול שנלקח לקולנוע כשובר קופות לתפארת גדולה יותר. אבל זה דבר אחר לנסות למתוח את הנוסחה להצלחה מעבר למה שאפשרי עם עוד רומן עבה כמו היצירה המבריקה אך בסופו של דבר ריקה. במקרה של המטוטלת המסחררת הזו מחשיבה רוחבית, שבמקום להציג מוקדים חדשים לעלילה, בסופו של דבר מכניסה אותנו ללימוד בלתי נתפס. ובכך להפוך את המקרה לברבור שחור בכל רגע, הודות לתחכום צורני בחיפוש אחר קוראים הפכו לטיפשים שימושיים שהעריצו את השליטה כביכול.
ואם כבר קשה להבין את עניין הכותב כפי שהסברתי זה עתה למעלה, תארו לעצמכם את החוויה הקשה של הקריאה...
ספרים אחרים שלעולם לא כדאי לקרוא אם אתה לא רוצה לאבד את אהבת הקריאה
כאן אוסיף ספרים מדהימים שאני מוצא. בוודאי יהיו כאלה וסביר להניח שלדירוג יהיו התנועות שלו בין חמשת הראשונים.
עצוב שמי שטוען שהוא אוהב ספרות אומר שהמטמורפוזה של קפקא היא בין 5 הספרים שאסור לך לקרוא.
אני מבין את רשימות המועדפים, אבל לעולם לא אבין רשימה של ספרים שיש להימנע מהם.
זהו מעשה של יהירות שלא עוזר להפיץ קריאה. זה כואב לי אבל אני לא יכול לכסות מישהו שיש לו התנהגות כל כך עלובה ועדתית עם משהו יפה כמו ספרות.
אגב, תקיפת פרס פלנטה באופן גלוי כל כך לא תורמת לסופרים דוברי ספרדית.
נראה אותך אף פעם לא ילד.