איך לא לשים עליו פנים מיד. מאות סרטים שבהם נראה כי פניו של ג'קסון הוותיק ממילא נותנים מוצקות לכל עלילה. כמעט תמיד כמשני או לפחות כמשלים לפרשנות מרכזית אחרת. לא להתבלבל עם לורנס פישבורן (מטריקס) למרות הפיזיונומיה הדומה שלהם. מלכתחילה כי אין שום קשר לסגולות של זה ושל זה. שנית, כי שמואל די התעצבן כשהעלו את נושא הדמיון שלו.
העניין הוא שג'קסון הוא השחקן הטיפוסי שעבורו אתה מעז לראות סרט. משהו כמו מורגן פרימן, ערך המבטיח פרשנויות קרקעיות המסוגלות לתת התעלות לעלילה התפלה ביותר. אבל זה גם שג'קסון בדרך כלל מצליח ברבים מסרטיו, שבסופו של דבר הם שוברי קופות תחילה ואחר כך קלאסיקות.
ידידנו סמואל נולד בוושינגטון הבירה בשנת 1948. הוא החל את קריירת המשחק שלו על הבמה בשנות ה-1970. את הופעת הבכורה שלו בסרט הוא עשה בשנת 1981 עם הסרט יחד לימים. במהלך שנות ה-1980, הוא הופיע במספר סרטים עצמאיים, ביניהם קדחת הג'ונגל (1991) ועשה את הדבר הנכון (1989).
ג'קסון עלה לככב בשנות ה-1990 עם סדרה של תפקידים בסרטי להיטים. ב-1994 שיחק ב-Pulp Fiction, סרט של קוונטין טרנטינו שהפך לקלאסיקה קאלט. בשנות ה-2000, ג'קסון המשיך להיות כוכב פופולרי. הוא הופיע בסרט גיבורי העל "הנוקמים" (2012) ובסרטי ההמשך שלו, כמו גם בסרטי הפעולה "שמיניית השנאה" (2015) וזכוכית (2019).
ג'קסון הוא אחד השחקנים הכי בנקאיים בכל הזמנים. הוא זכה בפרסים רבים על עבודתו, כולל שלוש מועמדויות לפרסי אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר. הוא גם תומך במטרות שונות, כולל שוויון זכויות לכל האזרחים.
3 הסרטים המומלצים ביותר של סמואל ל. ג'קסון:
בן החסות
זמין פה:סרט עם סרטי ההמשך שלו "ספליט" ו"זכוכית". אבל במקרה של יצירה ראשונית זו, זו של ג'קסון מגיעה לרמה מיתית מבחינת הייצוג של האנטי-גיבור, של הנמסיס שיש להתגבר עליו גיבור לא-קלאסי, שקוע בצללים שלו... ללא ספק, יצירת מופת עם המגע החנוני הזה לאוהבי קומיקס.
חייבים לומר שברוס וויליס מסתדר מצוין גם כגיבור על לא טיפוסי, מתנדנד לגחמותיו של המגלה והמדריך שלו, ג'קסון עצמו. טנדם שלא יכול היה לעבוד טוב יותר. הדבר הגרוע ביותר בסרט הזה הוא שאני לא יכול לפתח אותו הרבה יותר. כי הטוויסט האחרון הוא מופתי...
ספרות זולה
זמין פה:בהזדמנות זו, התפקיד המוביל של טרבולטה ממקד יותר תשומת לב ואולי בגלל זה אני בוחר אותו במקום השני מבחינת הפרשנויות הפשוטות של ג'קסון. אנו מוצאים גם את הסרט שבו האידיליה הפורה בין שמואל לבין טרנטינו זה הצביע על סרטים רבים אחרים שבהם המפגש המחודש תמיד עבד בצורה מושלמת.
באשר לסרט עצמו, הוא ללא ספק סימן לפני ואחרי בבחינת הקולנוע כאמנות שביעית. על יכולתו לפרק את העלילה, על יכולתו לגנוב את תשומת הלב המוחלטת של הצופה בכל סצנה באמצעות הצילום שלו אך גם באמצעות הדיאלוגים שלו הגובלים לעיתים בסוריאליזם מרתק. זמן קצר לאחר מכן לשחזר את עוצמתה של פעולה בקצב מהיר. תמיד הומור שחור שרוקם הכל ובסופו של דבר מוצגות שפע של קריאות על העולם, בין אם זה פרודיה על קולנוע, על עולם תחתון עירוני, על כוח, על הצלחה, על מידות רעות ועל כל מה שבא לפניו ברגע פרשנויות שניתנו לסרט.
ג'אנגו ללא מעצורים
זמין פה:כדוגמה למה שצוין למערכת היחסים בין טרנטינו לסמואל ל' ג'קסון, הציגו את הסרט הזה שבו סמואל מצליח להיות אחד הטיפוסים הכי שנואים ביקום הקולנועי. משרתו הנאמן השחור של הבעלים הלבן, המסוגל לחלוק את שנאתו כלפי כל מי שאינו חולק את צבע התחת הלבן שלו. הסצנות של ג'קסון מטריפות בצורה מרתקת, רוקמות תפקיד של נבזה שבכמה הזדמנויות אחרות מצאתי.
אנחנו כבר מכירים את הסרט, או שאנחנו יכולים לדמיין אם לא ראיתם אותו, שהוא מתקדם בשבילים עקובים מדם שעבורם היינץ משפשף את ידיו ומכפיל את ייצור הקטשופ שלו. ובכל זאת אנחנו מוצאים גם את הסצנות המוזרות המושהות האלה, של מתח מקסימלי. חלק גדול מהמתח הזה ניתן לנו על ידי מבטו של ג'קסון, שהוחשך עד שהמרושע הופך למוחשי.