הספרות הצ'יליאנית הנוכחית מסכמת בין Isabel Allende y מרסלה סראנו (כל אחד עם האינטרסים והסגנון הנרטיביים שלו) היתרונות של רבי המכר עם הצטמצמות של הרומנים הגדולים. והאם זה כל מה שמתרחש ממנסרה נשית יכול להיפתח לאיזונים מרתקים המספקים את הקוראים התובעניים ביותר.
במקרה הספציפי של מרסלה, ובסביבות 30 שנות מקצוע, הביבליוגרפיה שלה מלחינה פסיפס עשיר של התבוננות פנימית שבה כל דמות תורמת את האורות והצללים שלה, טווחי הצבעים שמהם הם רואים את העולם כמובן עם פמיניזם מופגן כאשר הם משחקים.
זוהי אומנות לחבר עלילות חיות עם אותה פירוט מקביל בגיבורים. אבל מרסלה סראנו משיגה את זה כי הכל מתאזר ומשתלב, וזה אומר לא לזרוק את הגליל בחיפוש אחר גילויים פסיכולוגיים או סוציולוגיים, כי זה תמיד צריך להיות יותר משימתו של הקורא שאוהב להתעכב יותר על כל סצנה.
אז קריאת מרסלה סראנו היא אותה הרפתקה של קרבה. כמעט מסע שנערך לעבר הנשמה. מסע בו אנו נעים יחד עם הדמויות וזה מוביל אותנו לביקורת לעיתים רחוקות כל כך הומניסטית, מתוך פרוזה מבריקה כמו שהיא עוצמתית.
3 הרומנים המומלצים ביותר מאת מרסלה סרנו
עשר נשים
החוויות הקשות ביותר מייצרות סוג של בחילה עמוקה מאוד שאסור לנו להימנע ממנה. הקאה במקרים אלו היא השחרור של דיבור זה, של תקשור כך שבמפל הבוקע מבפנים, יוצאות רעות שמסוגלות לפגוע בנפש.
תשע נשים שונות מאוד שמעולם לא נפגשו בעבר משתפות את סיפוריהן. נטשה, המטפלת שלהם, החליטה לאחד אותם מתוך האמונה שפצעים מתחילים להחלים כאשר שרשרות השתיקה נשברות.
לא משנה המוצא או החילוץ החברתי, הגיל או המקצוע: כולם נושאים על כתפיהם את משקל הפחד, הבדידות, התשוקה, חוסר הביטחון.
לפעמים מול עבר שהם לא יכולים להשאיר מאחור; אחרים, לפני הווה שאינו דומה למה שהיו רוצים, או עתיד שמפחיד אותם. אמהות, בנות, נשים, אלמנות, מאהבות: בהדרכת נטשה, הגיבורים מקבלים את האתגר להבין ולהמציא את חייהם מחדש. רומן שמפתיע, מרגש ומשאיר אותך במתח: מבט חושפני ואמיץ על מערכות יחסים אנושיות בעולם של היום.
הנובנה
עתידו החיוני של המחברת מסומן גם בגלות ובפצעיה, כמו לא מעט צ'יליאנים בתקופתו של פינושה. מכאן הרומן הזה שבו הנאמנות מופיעות כגלגל ההצלה היחיד נגד רוח אנושית המסוגלת להיכנע באמצעות פחד.
כתוצאה מתאונה אבסורדית, מיגל פלורס נעצר במחאה נגד הדיקטטורה של פינושה. לאחר כמה ימים בצינוק של תחנת המשטרה, הוא נשלח לאזור חקלאי ליד הבירה, אך מבודד מכל פעילות פוליטית.
ללא משאבים ונאלץ לחתום מדי יום במחסום קראבינרוס, ימיו חולפים בבדידות ועם המינימום להתקיים. נוכחותם יוצרת פחד או שנאה בקרב המקומיים, למעט אמיליה, אישה בגיל העמידה, אלמנה ובעלת חוות לה נובנה.
היא מברכת את המנודה, פותחת את דלתות ביתה ואיתם עולם תרבותי וחברתי המייצג את כל מה שמיגל הכי מתעב. לאט לאט מערכת היחסים ביניהם גורמת לו להטיל ספק בדעותיו הקדומות, בעוד רגשותיו עוברים מרצון עמוק לשנוא אותה למשיכה וקשר קבועים. אבל המקרה והפעילות הפוליטית של מיגל יגרמו למהפך כואב ובלתי הפיך לשניהם.
סיפור מרגש שאיתו מרסלה סראנו מביאה אותנו לחיבה של כמה דורות של נשים המתמודדות עם שברון הלב שבגידה ובבגידה בתורן.
המעטפת
ספרות יכולה להוות תרופה באמצעות פלסבו של מילים. לא רק לקוראים, אלא גם לסופרים. אני זוכר את המקרה של סרחיו דל מולינו עם שלו «שעה סגולה»לגבי אובדן ילד. בנתיבי המלנכוליה וגם של חוסר התקווה, לפעמים מופיע יופי המתקרב ממסירת הפרוזה, ומתעמק בהיעדרויות. כי היצורים החסרים שלנו יפים עוד יותר כשהם עוזבים אותנו.
בין היומן לחיבור, אל מנטו מהווה השתקפות גדולה על מוות ואובדן. מרסלה סראנו מתייחסת לאבל על מות אחותה בכתיבת סיפור מזעזע וחריף.
כל מה שקורה לה במהלך השנה שלאחר החוויה הזו מתועד על ידי המחברת בעיתון זה, בו זמנית היא מפזרת את הקריאות על המוות שליוו אותה בתהליך מפרך. רשומה באותו יקום פואטי ומשפחתי שהגדיר את כל יצירתה, מרסלה סראנו כותבת באל מנטו השתקפות מרגשת על המוות והחיבה.
