3 הספרים הטובים ביותר של מקס פריש המרתק

נתחיל עם ההשוואות הנוראיות. שני סופרים גרמנים ברמה עולמית. שני מחברים של המאה ה-XNUMX בלב אירופה הסוערת ביותר של העידן המודרני.

תומאס מאן הוא בלע שתי מלחמות ושתי תבוסות של מולדתו הגרמנית. מקס פריש, השוויצרים (לכן, יותר נייטרליים כשלעצמם) הכירו "רק" את מלחמת העולם השנייה ואת המאבק בנאציזם. מאן דחף להיות כרוניקן של תבוסה ושל אותו מאמץ אקזיסטנציאליסטי גרמני לשרוד ולברוח בסופו של דבר מהגרוע מכל. פריש, מצדו, תמיד עף מרחוק על אירועי המלחמה המרושעים והתמסר למשימת השחזור מבחינה ספרותית. בלי לנטוש לפעמים את הכוונה הפוליטית, אלא להתמקד יותר בנרטיב כשלעצמו.

אולי תצטרך לראות שהספרות של פריש היא של בחור בוגר. רוב יצירתו היא הרבה לאחר תום המלחמה בשנת 45. הסופר שהיה בין 30 ל-40 הצליח לאסוף חוויות נעורים בין זוועות אידיאולוגיות למלחמה, אך כמעט ולא העביר רשמים אפשריים ישירות לספרות שלו.

הבדלים מוזרים בין שניים מהסופרים הגרמנים הגדולים של המאה ה-XNUMX. עושר יצירתי שילווה ימים אפורים, אם לא שחורים. עם מולדתם המשותפת, גרמניה, תמיד במרכז אירופה. לא רק מנקודת המבט הגיאוגרפית הפשוטה אלא כמשהו עצבי יותר של אירופה הזקוקה לאבולוציה כדי לצאת מספירלות של אלימות לאומנית.

אבל אולי זה הרחיב יותר מדי את ההשוואה בין שני הסופרים. כי כמו שאמרתי, פריש מאוד שונה, הנרטיב שלו הוא משהו אחר. ברומנים שלו מעל לכל אנו מוצאים כוונה אקזיסטנציאליסטית, עמוסה בפילוסופיה והומניזם. אבל תמיד לאזן את הסקאלה כמו שרק הגדולים יודעים לעשות, עם פעולות תוססות ומשעשעות.

3 הרומנים המומלצים המובילים מאת מקס פריש

Montauk

הכתיבה על הסופר וההתמסרות לכתיבה היא פעולה עוטפת נפלאה, שאם היא יודעת לבצע אותה, כמו במקרה זה, לוקחת אותנו אל שמי ותהום היצירה לא רק ספרותית אלא גם אמנותית וחיונית בכלל.

אביב 1974. סופר מפורסם, בהשראת המחבר עצמו, נמצא בארצות הברית במסע קידום מכירות בליווי לין, עובדת צעירה של ההוצאה. בימים אלה הם מתחילים מערכת יחסים מאוד מיוחדת, ולפני שהוא חוזר לאירופה, הם מחליטים לבלות סוף שבוע ביחד במונטוק, עיר נידחת בלונג איילנד.

הזמן שלו עם לין מעורר בסופר זיכרונות שנדחו ומחייה הרהורים ישנים על הצלחה, חיים, מוות, אהבה, ספריו ואיך הוא דאג שוב ושוב באותן שאלות. Montauk היא מהווה מורשת אסתטית שבה המחבר עצמו תוהה על משמעות יצירתו.

Montauk

אני לא סטילר

אחד הוויכוחים החוזרים ברומני מתח הוא זה של אמנזיה, של בעיית הזהות שטובה למרגל כמו לאם שלא מוצאת את בתה ושאף אחד לא מאמין לה.

הרעיון, בידיו של אינטלקטואל, מקבל משמעות ומתח משלו, של המותחן סביב עתידו של גיבור הרגע, ספקות עמוקים הרבה יותר תלויים לגבי טבע האדם, הקיום, תפיסת המציאות וכל המזל של גישות מציפות ומרתקות.

אדם שטוען שקוראים לו מר ווייט והוא אמריקאי נעצר על ידי השלטונות בשוויץ, שהואשם בהיותו הר סטילר, שנעלם בציריך לפני שנים. על פי דרישתו של סנגורו, הוא כותב את חייו ביומן, כשהוא משתתף, נדהם, במצעד של עדים לזהות שהוא מכחיש: אשתו של סטילר, חבריו, אחיו...

אני לא סטילר

אדם מופיע בהולוקן

שאלוהים קיים כשאין עוד גברים שיכולים לדמיין את זה או שהכספת הומצאה על ידי הרומאים הם דברים שצריך לזכור, ובעקשנות גדולה יותר כשהאדם הבודד והסנילי הוא שחושב אותם, מול חדר ההקדמה של מוות, כמו מר גייזר הזקן.

מבודד מהעולם בביתו בקנטון טיצ'ינו, נתון לחסדי הגחמה האקלימית ותחת חסות כוחותיו הפיזיים המופחתים, כבר בדעיכה ולקראת התהום, גייזר מתמודד עם הבדידות המהדהדת ביותר עם הרהור של הדקה. אירועים יומיומיים: הקביעות של אוטובוס הדואר, ביקוריו של חוקר השמש, מרק המינסטרונה לחימום, הקצב הבלונדיני, סלמנדרת האש או החתול הזקן שכבר לא תופס עכברים.

וכדי לתפוס את הזיכרון של אותם רסיסים שמרכיבים חיים שלמים, ובסופו של דבר, אלה המהווים את העקבות האנושיות בהיסטוריה, הוא מכתיר את הקירות עם דפי מילון ישן, שמזכירים לו איך המתיישבים הראשונים של האלפים היו. או כיצד מצויר קטע הזהב: אותם דברים שאסור לשכוח.

"אדם מופיע בהולוקן" מייצג דופק ספרותי מבריק נגד בדידות ומוות; זהו מונולוג פנים אדיר שבו מאוששים החזרה על המחוות וחלוף השעות הבלתי נמנע.

5 / 5 - (6 הצבעות)

השאירו תגובה

אתר זה משתמש Akismet כדי להפחית דואר זבל. למד כיצד מעובדים נתוני ההערה שלך.