תמיד אגן על הסיפור כמקור חלופי שבו אוכל להתרענן בקריאות חושפניות, על מקצוע הכתיבה עצמו או כהתפאר ביכולת שלו לסינתזת תיבת פנדורה נפיצה. כי היום הסיפור זכה לרלוונטיות, הוא התבגר, הוא התפשט לקוראים מבוגרים אבל יותר מתמיד להוטים לשנות סיפורי שעמום.
A מרסלו לוג'אן, לסיפוריו, הכרתי אותם הודות לספר הסיפורים הקצרים שלו "הבהירות", עם הוויטולה החדשה שלו של פרס ריברה דל דוארו. פרס שכבר חולק עם קודמתה ובת ארצה סמנטה שוובליןאולי השבח האחרון לעודד אותי עם ה"איכות" שלו.
אבל עד מהרה מגלים בלו-ג'אן את הזכר הזה למספר של התדריך בהשראתו. מספר הסיפורים שנגע בו במתנה המסוגלת לאלף בהטבעה חסרת המעצורים, בסופו של דבר מרשה לעצמו להתאזן עם הרציונל כדי להפוך בסופו של דבר לגלוי בצורות היפות והטרנסצנדנטיות ביותר.
גם ברומנים של לוג'אן אנו מוצאים עלילות מעניינות הגובלות ב מין שחור, אטום לפעמים בחיבתו של מספר הסיפורים שתמיד רוצה לכפות את עצמו. אבל לוג'אן גם הופך את הטרנדים לסגולה ובכל אחד מספריו אפשר ליהנות מספרות שנעשתה נשמה.
3 הספרים המומלצים המובילים מאת מרסלו לואן
הבהירות
מהמערה נצפית הבהירות בחשדנות. בסופו של יום כולנו שם, בין הצללים, בגלל פחד או אשמה. מול ההגנה העצמית של הקטנוניות שלנו, האור יכול לעשות מעט.
ואז הבהירות יכולה להיות אפילו מאיימת אם נתעקש להישאר בחושך. אפלטון והמיתוס שלו על המערה, דמויות בספר הזה שהיו אולי אחת הבודדות חסרות הפחד שיכלו להגיע לבהירות כשהכל אבוד.
ששת הסיפורים המהווים הבהירות הם מכריזים על כל מה שאנחנו רוצים ולא יכולים להשיג, פחדים והתלהבות, אהבה ובגידה ורגעי האושר הזעירים. בהירות הבהירות היא הבהירה ביותר במבט מהחושך.
ודווקא מאותו פרמטר רחב של שחורות, שבו טיפול מסוים ונחוש בשפה, בקול נרטיבי ובריסטרים, מצליח ליצור דמויות חופשיות או נידונות, תמיד נצחיות, בבלתי צפוי, יוצא דופן, אלים וארצי המשלבות יחד להראות לנו את צד חד יותר של יופי.
תַשׁתִית
הסיפור הזה מנצל את העובדה שהכל סוף סוף רסיסים. החיים הם אותם חלקים שלנו ושל מה שחיינו, בפאזל שבו חלקים חיוניים תמיד חסרים. עלילה בחיפוש אחר הקטעים האלה כדי לנסות להסביר את הסיבות לזיכרונות האפלים והמפותלים ביותר.
גוף חי שמוחלף בגוויה. בריכה. הבזק. הביצה. והתאומים, שחולקים סוד שלא נראה שקל להימלט ממנו. כמו רחש מתחת לאדמה בת מאות שנים, ניתן לראות את אדישות המתבגר קטועה בשלוות המים; רק רגע בתוך אותו לילה שמזיע רעל. משפחה, זיכרונות, עבר. נמלים.
השורשים הנסתרים שתמיד נוכחים וכל כך פעילים: הידוק שריר המשפט. כמו הדופק בשתי ידיים שכופה פתרונות אובדניים. כמו חבל הטבור שמצטרף ומפריד, שקושר ומתהדק. למוות. אפילו אשמה. שני קיצים מספיקים כדי שהחלקה של העמק תהפוך לזירת עינוי רגשי מושלם.
מורביה
ארגנטינה, פברואר 1950. חואן קוסיץ', כיום נגן בנדוניאון מבוסס ומפורסם, חוזר למקום הולדתו חמש עשרה שנים לאחר שעזב אותה. הוא מלווה באשתו ובתו הקטנה. מבלי לחשוף את זהותו, הוא מופיע בפנסיון שאמו ניהלה כבר יותר מארבעים שנה בקולוניה בואן רספירו, עיירה אבודה באמצע לה פמפה. עבור חואן קושיץ', לחזרה המיוחלת יש רק מטרה אחת: להראות לאמו שהצליח בזכות המקצוע שהיא שללה ממנו ושיום אחד אילץ את הפרידה.
עשיר בעיירת איכרים עם משאבים מוגבלים, אלגנטית ובומבסטית, עמוסה ביהירות שרק טינה יכולה ליצור, שחקן הבנדוניאון מתעלם מכל האזהרות של אשתו ולא מוותר על המשך התוכנית שהוא מתכנן כבר שנים: לעשות כיף למי שהיא לא בטחה בו או בכישרון האמנותי שלו.
אבל אירוע בלתי הפיך וקטסטרופלי יוביל את ההיסטוריה למעקף טרגי. עם כישרונו הסיפורי שזוכה לשבחים פה אחד על ידי המבקרים, לוג'אן משקף את הסיכונים של הטעיה ויכולת ההרס של האדם כאשר, כמו בטרגדיות יווניות, היבריס ושאפתנות דוחפים את הדמויות לתוצאה דרמטית.
