כחמישים ספרים וכמעט כולם הפרסים הספרותיים הגדולים ביותר שנאספו (עם הפסגה של פרס סרוונטס 2023) כהוכחה רשמית להבטיח שאנו מדברים על כמות ואיכות. לואיס מטאו דיז הוא אחד ממספרי הסיפורים המהותיים של זמננו, פורה כמו חוסה מריה מרינו עם מי אפשר לומר שהוא מחבר טנדם לדור ולפי היכולת היצירתית שאין להכחישה. לשניהם לא נראה שיש בהלה של דף ריק.
בהתמודדות עם כל כך הרבה וכל כך הרבה סיפורים, מטאו דיאז מטפל בכל המזל וברגע שזה נדמה שמתחיל בסוריאליזם קפקאי או אפילו הערות של מדע בדיוני דיסטופי (מלחין תפאורה קלה שממנה ניתן להתחמק בנימה אקזיסטנציאליסטית), כאילו הוא נאחז באדמה באותו ריאליזם טלורי של קוסטומבריזמו ואינטימיות שבו יצירתו של סלמה מרכזת כוח יחיד. רומנים, סיפורים, מסות ואגדות. העניין הוא לכתוב כמורשת חיונית.
En מחבר המסור כל כך לספרות כבסיס חיוני תמיד נראה מסוכן להצביע על יצירותיו הטובות ביותר. מסיבה זו, בהזדמנות זו, יותר מתמיד, יש להצביע על זה של הסובייקטיבי, של ההמלצה ולא של הנחישות, שכן, יתר על כן, לעולם לא יכול להיות אחרת.
3 הספרים המומלצים ביותר של לואיס מטאו דיאז
נוער קריסטל
היפה שביר. מדובר בגורל עולמנו המשתנה. לנוער כשלעצמו יש גם מושג קיומו מלא כמו שהוא חולף. ואולי כאן מתחילות הדילמות הגדולות ביותר בעידן היפה ביותר.
כל הסתירות נצפות לאורך זמן כפערים, משהו כמו אי -קונקרציות שחיו בין הורמונים פורחים לבין נוירונים המשתוללים בפעילות. עד שהבהירות המרה תחזיר אותנו לרעיון שלא. כל זה של הנוער היה האותנטי, השלם, המהותי.
מבגרותה, מינה זוכרת את נעוריה המוקדמים כאילו נשכחו מסגרות מסרט ישן. הם זיכרונות התקופה שבה מינה חסרת מנוחה וחרוצה התמסרה באשליות לעזרה לזולת כדרך להניח את החסרונות שלה. נראה כי הרצון להיות נאהב הוא המטרה שלהם. כאילו קיומה שלה הופסק, נידון לעייפות ממנה היא מנסה להימלט מהחיים של הסובבים אותה.
En נוער קריסטל לואיס מטאו דיז מעניק את הקול הנרטיבי לדמות נשית ניואנסת ומרגשת, המתלבטת בין בלבול הדחפים והרגשות שלה, ושהיא מלווה ביצורים חביבים וכימרים אחרים שאיתם גבולות החברות והאהבה נוטים לטשטש.
מספר סיפורים מופתי, ניחן ביכולת עוררה יוצאת דופן ושליטה בשפה במיטב המורשת של הקלאסיקה שלנו, דיז מסנוור ברומן זה על הנוער, שלב החיים שבו הכל אפשרי אך גם שביר, כמו גביש של עדין זכוכית שהכילה את המהות של מה שבסופו של דבר נהיה.
הזקנים הצדדיים
כמשקל נגד לסיפור הרך והתהום על הנוער שאליו התייחס המחבר ברומן הקודם, סיפור אחר זה מניח את האנטיתזה העלילתית, את הגישה לקוטב השני שבו כל הביולוגי והמנטלי מהווים סימפוניה לא תקינה, לפעמים קסומה הכאוס שלה.
El Cavernal, שם מתרחש הרומן הזה, עשוי להיראות כממסד מסביר פנים מלא בקשישים ממגוון רחב של מינים ומנוהל על ידי האחיות קלמנטינה. אפשר גם לחשוב שמדובר באארולית המנותק מאיזשהו סטרטוספיר שמעבר אליו אין קשר לגיל ולא לזמן עם מי שמאכלס אותו. או, בסופו של דבר, של חללית שעומדת לצאת עם הזקנים החכמים והכימרים ביותר, שנחטפו.
בכל מקרה, מה שקורה במערה אין מי שיתקן את זה והכל כרוך במעין הרפתקה מטורפת מסוכנת כצפוי. הרומן שלוקח אותנו לאותו הממסד יכול להיות מאוד מצחיק ויחד עם זאת מסתורי ומטריד.
הדימוי בין אקספרסיוניסט לסוריאליסטי שאיתו הוא כתוב ומותווה מכיל את האוויר המהפנט של אירועים ודמויות שקשה לשכוח, אם כי חייבים לקחת את הסיכון להיות כקוראים כלואים במערה ללא תקנה, חוויה מטרידה ככל שהיא מצחיק.
עץ האגדות
תמונת הכותרת נשמעת כמו סרט של טים ברטון. בזבוז הדמיון לכאורה שאליו מכוון הרעיון הפנטסטי מסתיים בכך שהוא מעמיס על הסל קציר של פירות טעימים, שונים אך מאותו עץ שבו קיצור הנרטיבים מתחבר לאותו דמיון אינסופי רב עוצמה של הסיפור כהעברה בלתי ניתנת לתיאור של מי אנחנו.
«להרכיב את הסיפורים שכתבתי ופרסמתי במסע מחשבים ארוך בין 1973 ל -2004 לא היה קל בשבילי. הסיפורים יוצאים מכלל שליטה, הרומנים קשורים אלי יותר, אם כי עלי להתוודות גם על מצבי של הבעלים החצוף של הבדיונים שלי. מה שכבר כתוב תמיד מעניין אותי פחות מהפרויקט המתקדם, ונטיית ההמצאות לאנונימיות תמיד ריתקה אותי.
הסיפורים יצאו מכלל שליטה בספרים אבודים ושוחזרו, באוספים בודדים, גם בספרים שלא עוסקים אך ורק בסיפורים, ספרים בהם היו סיפורים כמו גם דברים אחרים. להפגיש אותם זה לזהות אותם, לתת להם לחזור ולרכוש את עקביות ענפי העץ שאליו הם משתייכים.
הם ללא ספק מכילים עקבות שאין להם תחליף של עולמי הספרותי, טונליות וממצאים מגוונים ואף עשויים להגיב לאינטרסים ואתגרים סותרים, לאחר היסחפותן של שנים כה רבות. שלמות הנשייה, אותה אמביציה מוסרית ואסתטית שסיפורת אינה זקוקה לבעלים, מתכתבת היטב עם השאיפה של סיפור מושלם, בלתי אפשרי כפי שהוא חיוני.
אין אופציה לסיפורים שאננים, החיים שנצברו בדיוני חייבים תמיד להיות חזקים יותר מהאמיתיים.
ספרים מומלצים נוספים מאת לואיס מתאו דיז
הלימבו של בתי הקולנוע
כרך מאויר להשלמת היבטים יצירתיים חדשים בביבליוגרפיה שכמעט ואינה מובנת עבור קורא חדש של יצירתו. תענוג אמיתי למאייר כמו אמיליו אורברואגה שמשלב בצורה מושלמת את הדואליות הזו של אותיות ודימויים, של כוונות סיפוריות, סצנות וסמלים.
על אחת כמה וכמה בהצעה כמו זו שנעזרת במטא כדי להתייחס לקולנוע כאמנות, אבל גם לטרומפ ל'איל, אידיאליזציה ומציאות, הדמויות ושחקניהן... החיים בעצם עוברים מצד אחד של המסך ל- אחר באוסמוזה קיומית שמשאירה את כל המיץ.
בשנים-עשר הסיפורים המרכיבים את הלימבו של בתי הקולנוע, לואיס מתאו דיז, אחד הסופרים המוכרים והמוכרים ביותר בארצנו, לוקח אותנו אל בתי הקולנוע. זהו טיול לעבר, וגם להווה, של מה שיכול לקרות בחדר חשוך כאשר גיבורי הסרטים מתעוררים לחיים ויוצאים לדוכנים, או אנשי מאדים שנוחתים בקולנוע קוסמו בבריסיה, או רצח בקולנוע ברורות... לואיס מתאו דיז מראה לנו בספר הנהדר הזה את הצד המהנה והמשעשע ביותר שלו לחלוק כבוד לבתי הקולנוע, מאויר בצורה מבריקה על ידי אמיליו אורברואגה הנהדר.
