הדור היצירתי הטוב ביותר הוא זה שבו כל אחד עושה את מה שיוצא מהתאנה, מפסיק סוף סוף להיות דור במובן המאחד של המונח. אחר כך מגיעים מתייגים ממרקאדונה עם מכונת ההחתמה שלהם (בואו נקרא להם מבקרי ספרות) והם אחראים להתאחד כדי לחפש מנגינות דוריות במחקר.
בהליכות ההן א קיקו אמה, מדור הנוצילות כביכול שקשור בתורו לאפטר פופ או ניופאנק (אולי אני ממציא משהו). העניין הוא שעמת בעל דמיון בעבודותיו כפי שהוא מופיע בראיונות שלו, וזה מה שחשוב בכל זאת.
כך או כך, אי אפשר להתכחש לאמת מאותה נקודה אוונגרדית שמעוררת תמיד תחושות טרנסגרסיביות בצורות, אבל שומרת על המהות של נרטיב המתמקד בשליחות לספר משהו שמגיע.
משימת סיפורים הכוללת אריגה קסומה של אותה אמפתיה שגורמת לנו להתחבר לדמויות. אם לחיות בהרפתקה משבשת עם מגע דיסטופי, מצחיק, פנטסטי אבל מאוד קרוב או להתעמק בהרהורים משנים. סובלימציה של ריאליזם המבוצעת באמנויות אלכימיות.
3 הרומנים המומלצים ביותר מאת קיקו אמת
לפני ההוריקן
ההשלכות של להיות מוזר, הגבול בין גאונות לשיגעון או בין אקסצנטריות לפריקיזם. המציאות הסופית המיוסרת שכבר הוכרזה על ידי ברק הטירוף.
"לפני ההוריקן" מספר לנו את סיפורו של קורו, מאושפז כעת במרכז פסיכיאטרי אך עם נחישות נחושה לקחת בחזרה את מושכות חייו. תחת הבהירות החדשה והספקטרלית ששולטת סוף סוף ברוח העבודה, טיסה היא הפתרון היחיד לחזור למה שהיה גורלך.
ובעוד שקורו מתכנן את בריחתו, לנשימת יצירותיו הדמיוניות וההזיות ביותר, אנו מתחילים לגלות מי באמת היה קורו.
אנחנו חוזרים יותר מ-30 שנה אחורה לשנת נרנג'יטו ומונדיאל הכדורגל שלו בספרד. אנו מכירים את הבית המוזר ששיכן אותו בשנות חייו הראשונות, בית צנוע שעומד להיבלע בפאתי ברצלונה שאינו יודע שובע ממרחב חדש.
לקארו היה החבר הטוב ביותר, פריו, שבקשר שלו כל אחד מאיתנו יכול לשקף את עצמו, עם המגע הנוסטלגי הזה של הילדות, של העולם לגלות. מוזרותיו של קורו, מלווה בפריו המוזרה לא פחות אוהדות, הבזק המוזרות המיוחד מזהה אותנו גם כנגד מאניה הנורמליות ...
אבל אנו יודעים שקורו, ועולמו, מכוון לקטסטרופה. אולי בנסיבות אחרות, קורו המסכן יכול היה להתקדם, פחות או יותר, למרות שנתפס כמשונה מצד חבריו ... עם זאת, הגרעין המשפחתי של קורו הוא בדיוק זה, גרעין שעומד להתפוצץ סופית.
כך, ממשיחות המכחול ההומוריסטיות של הילדות, מהעצב הרך שחיי השכונה לפעמים מוציאים, אנו עוברים במהירות אל הניגוד של הרוגים. קורו צעיר מדי, בקושי בן שתים עשרה, כדי להניח לעצמו גורל כה טראגי, אבל זה מה שזה ...
נקודה של התפטרות מרה עולה בעלילה. ובשנות השמונים הגדרה עצמה שעדיין מציעה לנו הצצה דקדנטית על חברה שנראית כאילו היא מתקרבת אל העתיד מבלי שכולם יהיו איתם.
ההזדמנויות בפאתי כל עיר מצטמצמות באופן דרסטי. הסיכויים לקורו חסר הביטחון באמצע ההוריקן של משפחתו הם 0 מוחלטים.
המשפחה הגרוטסקית של קורו מעירה לנו לפעמים חיוך חומצי, עם צל מטריד של הומור שחור שבסופו של דבר מכה אקורד כאשר מושגת אמפתיה, הסבל האמיתי של הדמות.
ההוריקן בסופו של דבר נוצר, מה שנקרא היום ציקלוגנזה מושלמת נסגר סביב קורו. ולמרות הקריאה בנקודת תקווה, הדבר המוזר הוא שקרה משהו אחר. כי אם נחזור להתחלה, קורו של היום נשאר מאושפז ומתכנן בריחה גרוטסקית.
דברים שעוברים בום
ברגע שפאניק יתאמץ, הוא יכול להפוך לאותו הולדן קולפילד שמתמיה את כולנו ב"התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר. אבל פאניק עוסקת יותר בהסתובבות בבית עם המוזרויות הצעירות שלו. בדיוק בגלל זה אנחנו בסופו של דבר שונאים את הולדן או לפחות לוקחים קצת מאניה ופאניק היא האקסטרווגנטית הנחמדה הזאת שמסוגלת להכל.
האובססיה האובססיבית ביותר, לכל דבר, היא הבעיה של פאניק אורפילה, נער יתום אנגלו-קטלאני שנותר אחראי על דודתו רבא אנגל בסנט בוי, עיירה בפאתי ברצלונה. אנגלס, חבר במכון לוונדליזם ציבורי, הוא הלוויין הקבוע היחיד שמקיף את המוח ההזוי של פאניק, שסביבו סובבות גם כמה אובססיות: סוריאליזם, שטניזם, הסיטואציות, מקס סטירנר, מוזיקת נשמה, אוננות ואלינור, נערה. מהתיכון שלה.
בגיל עשרים עזב פאניק לברצלונה. הוא מנסה ללמוד פילולוגיה רומנטית ופוגש את רבקה, בה הוא מתאהב. אבל הוא גם מצטרף ל-Vorticistas: כנופיה מוזרה של דאנדי מהפכנים משכונת גראסיה שיש להם תוכנית סודית מאיימת.
פאניק מנסה נואשות לשמור על רבקה, בעוד הוורטיקיסטים דוחפים אותו לכאוס כשהוא רוכב בין אמפטמין ודינמיט.
אתה הכי טוב, סינפוגוס
היה יום שבו הסטריאוטיפ של השוליים נפתח להמון תושבים חדשים של העולם הנוח הזה. כי מכת מזל רע, פלוס קצת משבר, שנוסף לשינוי בפרדיגמה הכלכלית המבקשת להרוס את מעמד הביניים, עלולים לשבש הכל. חיוך גלוי לטרגדיה הוא אקט של אינרציה מול ההפתעה למצוא את עצמך במקום שלא דמיינת.
סינפוגוס נקרא לגדולה, אבל הגדולה חלפה על פניה. זה נובמבר 2011 בברצלונה, וכשהמדינה צוללת למשבר חסר תקדים, לסיינפואגוס יש עוד משבר להתמודד איתו: משלו.
אשתו, אלויסה, בדיוק העיפה אותו מהבית, ועכשיו היא יוצאת עם חבר חדש. בנה בן השלוש, קרטיס, נשאר במעצר אימהי, וסיינפואגוס מסתובב מתחת למרפסת המשפחתית לשעבר מדי לילה בשעה שלוש, בעוד ERE מתרבים במשרדי העיתון שעבורו הוא עובד.
נראה שהכל משתפר כשהוא נתקל ב-Defense Interior, צמד מוזיקלי תעשייתי. אבל זה לא יהיה כל כך קל, וסיינפואגוס יראה בקרוב שהדרך לגאולה היא בעלייה. עד כמה שהיא מצחיקה ומצחיקה שהיא מרגשת ובלתי צפויה, היא טרגיקומדיה על משבר שנות הארבעים, צער, אשמה, אבהות ואפשרות של חנינה שנבנתה בהומור עצוב ובקצב בלתי ניתן לעצירה, כמו גם אגדה מוסרית רגשית הנשענת על נוף. מ-15M.
תגובה אחת על "שלושת הספרים הטובים ביותר של קיקו אמת"