3 הספרים הטובים ביותר מאת אנטוניו אורטניו

סאטירי עד כדי עיוות, עם אותו טעם לוואי מריר בחיך שנותר אחרי המתיקות המוזרה של הנקמה הספרותית. נקמה בחיים, בגרות או כל דבר שהם נוגעים בו מעוררת טינה מסוימת. משהו כזה הוא אנטוניו אורטניו המוליד תמיד רומנים או סיפורים מלאי חיים המתפרקים בין זרמים לדם.

Ortuño es un espíritu creativo poseído por una mezcla de פוסטר וואלאס, סיוראן y בוקובסקי escribiendo a seis manos novelas de singular suspense. O tal vez no. Quizás encontremos reminiscencias a unos o a otros según evocaciones propias del lector. Porque nada de lo humano nos es ajeno y quizás todas las novelas sean la misma contada desde diferente prisma. Lo importante es lo que acaba asomando, la figura del narrador convincente que se desparrama con autenticidad sobre identidades de los personajes, escenas, tramas y descripciones de lo visible y lo intangible.

Así descubrimos al escritor sin complejos que sabe que escribir nunca puede ser un acto de tibieza ni de rendición. Escribir es bucear en uno mismo hasta las inquietudes que pretendían evadirse de la consciencia por algún sumidero. Rescatadas, pues, de la fuga más insólita, todas las ideas acaban alcanzándonos en las honduras necesitadas de sintonías para divisar algo de luz.

3 הרומנים המומלצים ביותר מאת אנטוניו אורטניו

אולינקה

Quemados, marcados por el destino. Ningún otro perdedor lo es tanto como los que ya están de vuelta de los infiernos, con un visado sin huecos para marcarse esperanza o mínimo sosiego. Como aquel zorro que deambula por los bosques en busca de presas, el ser humano puede también esconderse en las sombras de sí mismo, acechando para provocar cualquier extremo de mal, el de la venganza desenfrenada o el daño gratuito.

לאחר חמש עשרה שנות כליאה, אאורליו בלאנקו עוזב את הכלא בו הואשם בהונאה באולינקה, פיתוח יוקרה שנבנה הודות לעסקים מפוקפקים ונישלון של שטחים קהילתיים. מתוך נאמנות לפלורס, חמיו, בלנקו לקח את האשמה בהבטחה כי יעזוב בקרוב, אך נותר לדאוג לעצמו. כעת, בחופש, הוא רוצה לשחזר את מה שנלקח ממנו: בית, בת, חיים.

אולינקה הוא מותחן שמתחיל ברצון לנקום בעיר גוודלחרה המקסיקנית, בירת גן עדן להלבנת הון. בניית עיור אוטופי למדענים ואמנים משמשת כרקע לחשיפת מציאות בה שולטת השחיתות. אנטוניו אורטניו בוחן בעיה בלתי הפיכה ברומן זה: ג'נטריפיקציה ותפקיד הכסף המלוכלך בו. והיא עושה זאת בעזרת דיאפרוזה ללא דופי, המפשטת כל דמות ומנתחת את הכאוס של הערים העכשוויות.

מיניונים

אם אתה מתכוון להגיע לקורא כפי שטייסון עשה עם הישיר שלו ללסת, אין דבר טוב יותר מהסיפור. כאשר הסינתזה מבורכת בהשראה, התוצאה היא סכום של סיפורים כאלה. מעט כרכים של סיפורים נולדים כילדים מאותה המלטה. הסיפורים מגיעים בתשלומים ומחכים לרגע שלהם. הכל בסופו של דבר הגיוני כשהסיפורים הקטנים מתחברים. ואז היצירה נראית כמו פסיפס בלתי צפוי ומורכב לחלוטין. כאשר עד לא מזמן הוא נשבר במקצת לחלקי זמן מנותקים.

אל תחפש בעמודים אלה סיפורי דיסני או אגדות מוסר. הם פשוט נתקלו בכוחה ובכוחה של מיטב הספרות המקסיקנית. אנטוניו אורטניו, בספרו הפרוע ביותר, מנווט בין סאטירה לאירוניה ומאלץ אותנו להציץ למצב הכפול של קורבנות ותוקפים שסימנו על מצחנו. לפעמים הם מדכאים אותנו ופעמים אחרות אנו מדכאים במשחק מערכות יחסים וחוסר אמאליות של כוח. כל המיניונים: הבוס, האח, השוטר, הרוצח, אם לא הוא עצמו. אנו אדונים, אנו עבדים ואנו שותפים להישרדותם ונפילתם של הדמויות הללו, המגעילות, מפחידות או מבהילות אותנו באותה מידה שאנו מזהים את עצמנו בהן.

השאיפה המעורפלת

Todo escritor acaba escribiendo en alguna ocasión sobre la escritura. Lo mejor es cuando esto ocurre como una ficción donde el narrador omnisciente acaba viéndose atrapado, encerrado en la historia que pretendía narrar. Llámalo metaliteratura, llámalo ciencia ficción. Él te mira con el gesto de la figura dentro del cuadro. Hasta que toma la palabra y te explica de qué va todo eso de vivir para contarlo.

אנטוניו אורטניו מפשיט את האוטוביקציה הספרותית של נחישות וגורם לה לרתוח מטרגדיה, אירוניה וחיוניות. גיבור הסיפורים השזורים האלה? סופר בן ארבעים ומשהו, ארתורו מארי ?? להילחם ולשרוד בין אסון העבר המשפחתי להווה גרוטסקי, בנוי עם ביקורות רעות, ראיונות ריקים, מצגות מלאות למחצה, חשבון בנק במספרים אדומים יותר ויותר ...

אולם לאורך כל ששת הסיפורים בספר זה, כמו פלסטאף החמוש בסרקזם ובהרשעה דרמטית עמוקה, מורי מפעיל להגנתו צבא של זיכרונות גבורה, חדות נוקבת והלם עמוק על אובדן. ומעל הכל, הצל של אמא דוהה וההרשעה הקמיקאזית שלה לכתוב, לכתוב תמיד ובכל מחיר.