התייחסות להיבטים הייחודיים ביותר של היקום האישי ביותר, אנדרס ברבה מזמין אותנו לעבור ביבליוגרפיה בעיקר של דמויות וגילוי, בעיקר מהנוער. ברומנים שלו, בסיפורים הארוכים שלו או אפילו בחיבורים שלו הכוונה הזו מתבטאת בהתבוננות פנימית כלפי אינטראקציה. מהסובייקטיביות הבלתי מעורערת של העולם ועד לצימוד של הפרט בקווים המסומנים של החברתי.
זה לא שאנחנו לפני פילוסוף. אבל כן זה אנו מגלים ונהנים מאותה פילוסופיה חיונית של כל אחד באישיות מחקה של גיבורים עם מהות הקיום. כי, כפי שהיה אומר החכם, "אני אנושי ושום דבר אנושי אינו זר לי".
בפרופילים של הדמויות העשירות של כל כך הרבה רומנים אנו מגלים את המיוחדות, את הניכור אך גם את ההרמוניה, את החיבור עם היקום ההוא שיכול בסופו של דבר לברוח לנורמליות שבאה לידי ביטוי בקבר הפתוח.
מוסכמות חברתיות כגון מסכות כלליות. נטייה לאמת בקרב סתירות כביטוי ברור לחוסר התאמה של תמונת הסטילס. לפעמים סיפורים קטנים ורומנים גדולים אחרים. ריאליזם גס לפעמים ושינויי רישומים כלפי אלגוריות או יורש סוריאליזם לאותו מבשר שהיה קפקא.
בקיצור, סיפורים לעבור את ההבדל עם ההכרה המלאה המדאיגה של אותן הדמויות שמשקפות אותנו. מסות לסיום בעיגול מחשבה מעניינת מאוד לימינו. פטינה של הומור הנובעת מהחומצה המאכלת של החיים. גיוון כטיעון של הגאונות היצירתית המגיעה אפילו לספרות ילדים.
3 הספרים המומלצים ביותר מאת אנדרה ברבה:
כלום סיפורים
לפעמים אתה קורא ספר כביכול ילדותי ואתה לא יודע אם זה היה אלגוריה עם הרצון המטפורי של המוסר, או שמא מעבר לסיפור המופלא, זו יכולה להיות התנהגות בטוחה שהופכת אותך לילד הזה שחוזר להתבונן בדברים שבין נאיביות לקסם הגילוי.
נדאס היא עיירה ששמה כבר מצפה לטריוויאליות, לחוסר המשמעות, לוולגריות של היומיום. ודווקא משם אנו מתמודדים עם המקרה המוזר של עמעום הזוהר הכוכבי.
כיפת שמי הלילה נמסת לשחור, אולי כאילו שוכחת את המקום שבו אף אחד לא כדאי לעצור לראות את הפרשנות הנפלאה של הכוכבים. חקירות השקידה שהוביל ראש עיריית המקום לחקור את מה שקרה, מגלה לבסוף את הפתרון הפרוזאי אך תמיד הדמיוני של הדלקת המתג מחדש.
ספר ילדים שאינו ילדים, אחד מאותם סיפורים שתמיד ניתן לקרוא ולקרוא אותם מחדש בחיפוש אחר המיץ והתמונות המוצעות כסמלים מלאי משמעות.
רפובליקה זוהרת
לעולם לא קל לשכוח סיפור כמו זה של "אדון הזבובים" מאת ויליאם גולדינג. מרומנים גדולים כמו אלה תמיד ניתן להציג עלילות חדשות עם אנלוגיות מסוימות.
עלילת הסיפור הזה נראית כאילו הביאה את שלושים בני הנוער ההרוסים בספינה באי המדברי גולדינג לעיר בשם סן כריסטובל. ייצוג חדש של בני אדם, שננטשו לאנרכיה בגלל בורות לגבי משמעות החיים בחברה, מסתיימים בסופו של דבר באלימות ובאלתור שמסמנים את המניעים שלהם.
ממש מקולו של אחד מאותם צעירים, בדיוק נסיגה חדשה ואחרונה מאותם ימים אפלים, אנו שומעים את סיפורם של אירועים, של יצרים כחוקים, של ההסתגלות לציווי הנערים הנחושים לכפות את הנחיותיהם המוסריות.
אולי אותו אדם ראשון ישמש את הנגיעה האחרונה של אמיתות מפחידה. כאוס הוא רק עניין, כפי שתמיד היה ידוע, כי רגשות ויצר מתגברים על כל הקריטריונים כלפי אזרחות.
אוגוסט אוקטובר
דמותו של תומאס מתמודדת עם אותן פעמים ראשונות של בגרות, בתקופה בה הילדות נותרת מאחור כמו מוטציה בעור, כמו החלטה עם מינונים של שגיאות בלתי נגישות שכל פרק זמן פשוט כרוך בהן.
מקום הנופש הישן של תומס, מגרש המשחקים כפי שאמר אנטוניו וגה. והאפשרות של הרגע הקריטי שמופיע עם הפנייה לאשמה מוקדמת.
רומן בו אנו זוללים את עתידו של תומאס במעבר החיים הגולמי העומד בפניו מול הניגודים הגדולים ביותר: נוער. מבחינתו הצעד הזה הוא פיתוי ותבוסה, ליפול ליצרים הגסים ביותר מבלי לשים אור מינימלי של סיבה. ובאשמה זו טמונה המגנטיות הקסומה של הסיפור הזה.
אין איזון אפשרי כאשר השלטון של עצמך נכתב בכמה ימים של ספק, של תקיפת בגרות, של אלימות כדרך להיפרד מהכל.
