לזכותו של הבמאי האוסטרלי פיטר וויר אנו מוצאים קומץ סרטים נהדרים שלמרבה הצער פוזרו בצורה מאוד דייקנית. התעלמות מהסיבות לכך שוויר לא לקח כיוונים נוספים בהפקות עם הלייבל הספציפי שזכה באוסקר בכמה הזדמנויות. אולי מדובר בשונות עלילתית שאין לה ברירה אלא לחשוב על הטיפוס בחיפוש אחר התסריט המדויק ביותר שהופך למעורר תיאבון.
למרות זאת, יותר מתריסר סרטים עלילתיים מלווים אותו בערימה הטובה שלו של עשרות שנים מאחורי המצלמות. ובלי להיות אף אחד מסרטיו יוצא דופן עבור שום סימן מובהק שנעשה בוייר מבחינת תפאורה, צילום או צבע, דווקא הביצוע המוקפד שלו והבלטות של המשאבים בשירות העלילה הם שהופכים את סרטיו למצליחים. אין דבר טוב יותר מהמסירה הזו, סוג כזה של הקרבה עצמית של האגו עבור העבודה, כדי לוודא שאתה עושה את הטוב ביותר עבור הסרט. בקיצוניות שנעות בין התפאורה, הדיאלוגים וכמובן הדמויות המתאימות ביותר.
3 הסרטים הטובים ביותר של פיטר וייר
המופע של טרומן
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:הואשם בהיותו דמות היסטוריונית בתוך ומחוץ לסרטים, ג'ים קארי היה הסטריאוטיפ המושלם להפוך לאותו טרומן שחי את חייו בלי לדעת מה עומד מאחוריו. הרעיון המוזר או הפרנואידי הזה של איזושהי תוכנית שהומצאה על המצפון שלנו גורם להכל להיראות מוגזם לפעמים. על זה הסרט הזה עוסק בין ההומורסטי של תוכנית ריאליטי חסרת רחמים לבין הסוציולוגי סביב הרעיון של חופש הפרט, של רצון חופשי...
קארי עוסק, בין הומור לתמיהה, בגרימתנו לחיות בעולמו הלא מציאותי המלא באלגוריות ומטאפורות על מה שקורה כאן בחוץ, בצד השני של כל בדיוני. הפחדים מהילד שנאחז בגבר שלא יוכל לעזוב את מה שהיה תמיד ביתו והנסיבות החורקות שגורמות לעולמו לרדת מהפסים.
כי לאט לאט כולם נופלים לשקר. מאשתו ועד לאמו. אפילו אותו חבר טוב שלעולם לא יבגוד בו והגיע לקתרזיס הזוי עם הופעתו מחדש בטעות של אביו המנוח באמצע שלב חייו.
טרומן מצד אחד. אבל מצדנו הטעם להתבונן באחרים לירוק כל מיני פסקי דין מקוצרים. הטיפשות של הטלוויזיה, התוכן המהיר, חוסר הרלוונטיות של מה שקורה ונאמר לנו בטלוויזיה כטרגדיות של ימינו...
קולו של אדונו. הבמאי של הריאליטי אומר לדמויות מה יש להן לומר לטרומן בכל עת. ופרסום סאבלימינלי, כמו כשאשתו של טרומן מביטה במצלמה ומנסה למכור לנו סכיני מטבח סופר חדים. סרט מצחיק אבל גם מרתק מהרבה זוויות אחרות.
חברת המשוררים המתים
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:אני מבין שהרבה מעריצים של פיטר וייר רואים בטעות לשים את הסרט הזה במקום השני. אבל כאלה הם טעמים. מבחינתי, לטרומן, בהיותו סרט בידור במהותו, יש הרבה צפיות אחרות שגורמות לנו לנוע בין מציאות לבדיה בדיוק בכיוון ההפוך שבו עושה הדמות. מתכנס בדלת ההיא שבה הוא אומר שלום ואנחנו מגיעים.
אבל אם נחזור למועדון, אנחנו מדברים על סרט שהתייחס לראשונה לדילמה של מערכת החינוך כמו הרכבת שצווחת רגע לפני הירידה מהפסים (אולי היא כבר עשתה זאת, לאור חוסר התנועה הבסיסי של כמעט כל מערכות החינוך , מתעניין יותר באינדוקטרינציה מאשר באימון היותר אנושי).
כי כן, צעירים חייבים לקבל חינוך. רק אולי ברגע שבו הם הכי צריכים לרכוש את האוטונומיה הזו, הרצון הזה שיכול להפוך אותם לאנשים חופשיים בבגרותם, מערכת החינוך סובלת מאחידות בלתי אפשרית, מגישה פסיבית לחלוטין.
כולנו יודעים. כולנו מניחים זאת. אנו מקריבים את רוב בני הנוער בסיפוק הפשטני של המוחין התורן שמקבל 10 וממלא את כל מאמצי ההוראה. די הישג, גבר או אישה מצליחים למדי לעתיד...
הפרופסור הבלתי נשכח ג'ון קיטינג שולף מהמתנה כדי לממש זאת, כמורה. כי במקרה הגרוע זה שמורה צריך להיות רק זה שיש לו את המתנה להיות. אבל אופוזיציה הרבה יותר שימושית כדי להעניק משרת הוראה... כמובן שכן, לאן זה נגמר...
העניין נשאר קצת קריטי עבורי. אבל דווקא בגלל הזיכרון של הסרט הזה הצביע על הרעיון של המנהיג, המבוגר האמפתי, המורה המשוגע מספיק כדי להאמין בכל תלמידיו המלאים ברצון וצועקים הו קפטן, קפטן שלי.
עד יחיד
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:כדי ליצור סרט מתח, מותחן נואר, בחר ויר בעלילה מורכבת עוד יותר עם תפקיד הילד המתבונן בפשע. ילד בשם סמואל מקהילת אמיש, אשר נעול בשירותים של חדר שירותים בתחנת דלק, עד לרצח בדם קר.
רק שלמוות יש מעט מקרי. הרבה קצוות רופפים עבור מפקח בשם ג'ון בוק שאחראי על גילוי מה קרה באותה פרשה מפוקפקת שבה בסופו של דבר שוטר "נלקח מהדרך".
ורק הוא, אותו ילד חסר הגנה, יכול להבהיר משהו לג'ון. רק החיטוט של היצור מעמיד אותו בסיכון ברור, כי ישנם רבים שאינם רוצים שהוא יגיד משהו שאולי ראה או שמע. מנצלים את המצב, אנחנו ניגשים לקבוצת אמיש שבה הכל מתרחש בצורה יותר מרשימה בין הסודיות של חלקם לבין האינטרס הבלתי ניתן להדחקה של אחרים להיפטר גם מהילד...
תגובה אחת על "שלושת הסרטים הטובים ביותר של פיטר וייר"