נדמה לי שהקולנוע הספרדי יותר דמוקרטי, מותאם יותר למציאות של סגולות פרשניות. אם משווים את זה להוליווד, אני מתכוון. כי ביאנקלנד, אם אתה חתיך אתה יכול ללמוד לפעול תוך כדי תנועה, בינתיים זה מסנוור את הצופה פיזית בעוד האפקטים המיוחדים והעלילות הקלות מרכיבות את הסרט שובר הקופות שנעשה בארה"ב. אני לא מתכוון לומר שאין שם שחקנים ושחקניות ענקיות, אבל יש הרבה יותר בינוניים שקועים באינרציה של הפקות פרעוניות שקוברות הכל.
אין ספק שהעניין הוא שלפעמים אותם שחקנים מאולתרים שנלקחו מהדוגמנות לא תמיד הופכים לשחקנים. בעוד ששחקן בספרד כמו חוויאר קמארה בסופו של דבר הוא אחד בדרגה הגבוהה ביותר שלו, ומפגין יכולת דמוית זיקית שנולדה עם החוזק הזה של הייעוד, של השחקן העריסה.
עצבנו עליו בסדרה "7 חיים", אבל כמו שקורה עם כל שחקן טוב, עד מהרה התדפקו על דלתותיו אתגרים מסוגים אחרים והמסך הגדול קיבל אותו בזרועות פתוחות. בסופו של דבר מדובר ביצירת סרטים מכל הסוגים, לא רק הפקות-על של יציבה וקריצה מהגיבור התורן אלא גם יצירות מציאותיות יותר, אמינות יותר, אנושיות יותר מיכולתו האמפתית של השחקן בעור של כל גיבור. נחלץ באמינות נלהבת מהעולם האמיתי שלנו.
מאוחר יותר, עשויים לבוא סוגים אחרים של תרחישים פנטסטיים, אימה או קומיים יותר. אבל אז השחקן כבר שזוף והכל קורה ברגש גדול יותר. כוסית לשחקנים גדולים כמו חוויאר קמארה.
3 הסרטים המומלצים המובילים של חוויאר קמארה
החיים קלים בעיניים עצומות
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:מבחינתי, העניין של סרטי דרך כבש אותי מההתחלה. העניין הוא שאם נוסיף דמות כמו אנטוניו, המשדרת יותר בשתיקות שלו מאשר בדיאלוגים, העניין הוא עגול. נראה שחוץ מהנופים, הכל בחיים עובר לצד העין למורה הטוב לאנגלית. בחור שנחוש לפגוש את ג'ון לנון כעלייה לרגל הכרחית ביותר בעולם הדתית.
עם נקודה קיחוטית, אנטוניו שלנו מסתכל על נסיבות שונות בחיים שנראה כאילו נעים עליו בכוח צנטריפטלי. אין דבר טוב יותר מאשר להיות בחור פתוח, נקודה בוהמיינית ובטוח בקיומם של ספקות אנושיות במיוחד בנוער שהוא מתבונן בהם אבל שכבר אין לו, כל הזמן ללמוד מחדש, בכל קילומטר ועצירות שנסעו...
בשנת 1966 א ג'ון לנון בעיצומו של משבר קיומי שמוביל אותו לחשוב על לעזוב באופן סופי את הביטלס ומשוכנע ביכולת לצאת לקריירה של שחקן, מגיע לאלמריה כדי לירות בהוראת ריצ'רד לסטר סרט אנטי מלחמתי: איך ניצחתי במלחמה.
אנטוניו הוא מעריץ ללא תנאי של הרביעייה של ליברפול ומורה לאנגלית בבית ספר צנוע ב אלבסטה, שמשתמש בשירים של ה הביטלס כדי ללמד אנגלית, היא מחליטה לצאת לטיול לפגוש אותו ולהגיש בקשה יוצאת דופן.
במסלול הוא מצטלב עם בלן (נטליה דה מולינה), שנמלטה מהכליאה העכורה לו היא נתונה על ידי משפחתה והסביבה החברתית במדינה, מאז שהיא בת 20, אך נושאת עבר של שבורח שניהם יתקלו בחואנז'ו (פרנצ'סק קולומר), נער בן 16, שברח מהבית בעיצומו של מרד נעורים ועימות עם אביו (חורחה צאנז), שמרני, לא מאוד סובלני ולא מאוד דומה לשינוי. חופש וחלומות הם הצירים המרכזיים של המסע בו הם ימצאו לא רק את הזמר, אלא גם את עצמם. התוצאה של אותה הרפתקה כובשת היא הנושא שדות תות לנצח, נושא ב- שלנון זוכר את ילדותו.
מגדל סוסו
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:הומור, המוצג היטב, מסוגל לגעת בנו עד לעומקו. כמובן שנקודת המוצא של הסרט הזה היא בדיוק הפוכה. החבר המנוח ששאר עמיתיו לכל החיים מוכנים לחלוק לו את המחווה הראויה.
דברים בין חברים הם בדרך כלל מטורפים ומהנים... או לפחות בזיכרון של נוער משותף במידה רבה יותר. לכן הפרידה של סוסו יחד עם המחווה בשל זמנו ברחבי העולם היא בחלקה סיבה למסיבה. נתיבי החיים אינם ניתנים לחיזוי ככל שעובר הזמן והשבועות והמושגים של ידידות נצחית מתבטלים בחלקם כבגידה בעצמו. מכאן הנחישות המשובבת שבה הסרט הזה מרגש אותנו. יכול להיות שזה ניסיון שווא לחזור להיות צעיר לכמה ימים או אולי תחושת החוב לסוסו שוקלת יותר כחשבון שישלם כל אחד עם עצמו.
מתי אסטורי שמהגר אליו ארגנטינה לחפש חיים חדשים. עשר שנים מאוחר יותר הוא חוזר לאדמתו, לאגן הכרייה של אסטוריה להלוויה של חבר ותיק, סוסו. הסרט מספר על המפגש המחודש עם משפחתו וחבריו וכיצד קונדו רוצה להגשים את החלום האחרון של סוסו. הסרט העלילתי הוא מחווה לידידות. ובמיוחד לחברות בגיל שבו אתה לא כל כך בטוח למה אתה צריך להמשיך להיות חברים עם חברי הילדות שלך.
הנשייה שאנחנו נהיה
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:כשראיתי את הפוסטר של הסרט הזה, בזמן שהתכוננתי להיכנס לחדר לראות עוד אחד, לא יכולתי שלא לרשום אותו לביקור הבא בקולנוע. הכותרת האסופה של הרומן מאת הקטוריה עבד הקטור, מלווה בתצלום שמדיף מלנכוליה צרופה מהסוג הטוב, כבש אותי מיד. הצלחתי לזרוק את עצמי בהסתכלות על הכרזה הגדולה במשך כעשר דקות, כאילו רציתי להיכנס למקום. וכן, כשאתה צופה בסרט אתה בסופו של דבר צופה אל הפטיו ההוא עם מזרקת האבן שלו...
הסרט מתרחש במהלך האלימות שחוותה קולומביה בשנות השמונים וחלק גדול מהשנות התשעים, תקופה של ברוני הסמים הגדולים והקבוצות הפרא-צבאיות אשר, בתמיכת המגזרים הפוליטיים והצבאיים, השתיקו את קולם של אותם אנשים ביקורת מהממסד (מגיני זכויות אדם, פרופסורים באוניברסיטאות, אנשי איגודים מקצועיים, חברים ואוהדים של תנועות ומפלגות פוליטיות שמאלניות).
הזמן הזה משמש רקע לספר את חייו הקטור אב המנזר גומז מהחזון האוהב והגאה של בנו הקטוריה עבד הקטור, כמעין מחווה לאביו שנפטר, המראה את אהבתו הבלתי מותנית של אב לבן ולהיפך, כקשר כמעט על-טבעי המחייב את המעורבים בחוזה שמופר רק עם מותו של אחד מהם.
זוהי אהבה שצומחת עם השנים בין אביו לבינו, והופכת לנרטיב המעלה את חייו, עבודתו ומותו של אביו, על הכאב העמוק שמדינה ששוקעת בשעות החשוכה ביותר גרמה לו. , מפר וטבח בכל מי שנתן את קולו במחאה.
הסרט מובן במידה שהוא מדגיש את הסטריאוטיפים של תקופה טרגית שעדיין לא נחקרה או הוסברה במלואה, תוך שימוש כמקור בחזון האידיאלי שיש לבן על אביו שנרצח.
