לספרות הנוער יש חיבה כמעט מקוטבת בין ז'אנרים רומנטיים (גרסת מתבגרים) לבין פנטזיה או מדע בדיוני. אתה יודע, תעשיית ההוצאה לאור מחייבת שהיא חושבת שהיא יודעת היכן להכות מכה בטוחה בקרב הקוראים המוקדמים.
למרות שגם, למען ההגינות, אנו יכולים למצוא סוגים אחרים של ספרים מקוטלגים לילדים התורמים משהו יותר, או במכלאות עם ז'אנרים קודמים או אפילו בגישות אחרות שמצליחות להימלט מהתכתיבים הרשמיים ובסופו של דבר מפתיעות את כולם עם ההשלכה הגדולה שלהן. אני זוכר בחיבה רבה עולמה של סופיה, מאת גארדר, למשל, הצלחה אכזרית עם נימוקים פילוסופיים ...
במקרה של ג'יימס דשנר מצאנו את מחבר רומנים לנוער בהגדרה בצד הפנטסטי שלו. ולמען האמת, אם עלי לבחור בז'אנרים, המוגדרים בדרך כלל על ידי מו"לים, אני מעדיף פנטזיה על פני רומנטיקה.
לדעתי, עדיף להיכנס לילדים שלנו בעולם של מיליוני אפשרויות לדמיון (הכלי הנהדר הזה לכל התפתחות עתידית) מאשר לא לבלוע אותם בסיפורים סנטימנטליים (לפעמים) שנראה שהם מטשטשים אותם ולוקחים אותם יותר העולם ההוא בנפרד מאשר לחיות מחדש את רגשותיהם בבדידות.
וכן, אתם אולי חושבים שהדבר החשוב הוא שהחניכים יקראו מה שזה לא יהיה, ויעירו את האינטראקציה הזו עם שפה שתהיה חיונית להתפתחותם המלאה. אם זה עניין של טעם, לאחר שהנחה הסתגלות לפי גיל, תנו להם לקרוא מה שהם רוצים, כמובן. יש לך ג'ינס בלו לג'ון גרין, אבל איפה אחד לורה גלגו, ג'יי קיי רוקינג או ג'יימס דשנר עצמו והגיחות שלו לסאגות מרגשות ...
3 הרומנים המומלצים ביותר מאת ג'יימס דשנר
הרץ במבוך
הפרק הראשון של הסאגה "רץ המבוך" גרם לזינוק גדול זה לשוק הבינלאומי של המחבר. הצעה המפצה את הפנטזיה עם נקודת מבט אקזיסטנציאליסטית מנקודת המבט הצעירה ביותר.
כלומר, צעירים שמתמודדים עם הישרדות עם אותה נקודת אפוס שמציעה תמיד בילוי של עולם דיסטופי, המופיעים משום מקום כדי לחשוף את הדמויות שלו לסכנות הכי עזות וליסודות האפלים והבלתי מוגדרים ביותר.
להניח את גורלם של הנערים הכלואים בצד השני של מבוך שעליו להתמודד כל יום בחיפוש אחר ישועתם פירושה לקחת את הבנים לתחכום, לרמזים, להתעמת עם פחדיהם. אף אחד לא יודע איך ולמה ילדים נוספים מגיעים למקום המבזה הזה.
אבל זה גם נכון שאם מוח מרושע העלה את זה כמשחק מסוכן לבילוי שלהם, אולי הם לא ציפו שסוף סוף הילדים יוכלו להתמודד עם האתגר עם ערבויות הצלחה גדולות יותר.
או שזה או שתכנע בסופו של דבר לפחדים שלך. עד שיום אחד היא תגיע, הילדה הראשונה שהוכנסה לכלא כזה המכונה "קרחת היער". היא תרזה, ויחד עם תומאס הם יוכלו להקים צוות מנהיגות טוב לקראת המילוט האחרון שלהם.
התרופה הקטלנית
החלק השלישי והאחרון של הקרחת והמבוך (פריקוולים שיוצגו בהמשך בנפרד) רוכשים מתח מירבי בין הנערים המופשטים מזכרונם ומתמודדים עם מאבק ההישרדות, מבלי לדעת היטב מה הם עלולים למצוא ברגע שיברחו משם.
תומאס בילה זמן בלתי מוגדר בהסתגרות פרטית. ולבסוף אכזרית משחררת אותו יחד עם חבריו השוכחים. כמו כל סוף של סאגה אינטנסיבית, אנו מתמודדים עם אובדן דמויות המשפיעות רבות על הרקע.
אבל כמובן, כדי להגיע לאקסטזה הסופית, האיזון הנגדי של הפסד כלשהו חייב לצוץ כדי להעצים עוד יותר את הקריאה. קשה להתעמק בפיתוח ובסוף מבלי ליפול לספויילר המטריף.
רק ציין שדשנר ידע, אפילו במחיר שהוא קצת כבד בפיתוח, להציע לאחד מאותם סיומים שנראים מועברים לעולם שלנו בשל העוצמה והרגש הגדול שלהם.
המשחק האינסופי
סאגת "דוקטרינת התמותה" מעצימה את התחושה הדיסטופית שהתרחבה לכל עולמנו. זה כבר לא רק "הסליקה" ודמויותיו כלואות בליבו מול המבוך.
אין דיסטופיה גדולה יותר מזו שנראית מתקרבת מהווירטואלי, ממרחב שבו האינטליגנציות המלאכותיות מתקרבות מתוך כוונה שיתופית ראשונה אך עם היכולת הבלתי צפויה שלהן כלפי כל רצון פחות חיובי אחר.
בחלק הראשון הזה אנו לומדים להכיר את Red Virtual, המשחק המפורסם ביותר בקרב נערים צעירים. מייקל הוא שחקן מוכשר מאוד ומסוגל לפרוץ את המשחק כרצונו לטובתו.
אך מתנותיו נדרשות לפתע מהממשלה למצוא איום שנראה כי הוא רוצה לקפוץ מעולם הסייבר לעולם האמיתי. ואז המשחק יקבל ממד אחר. והתחרות תעמיד את מייקל מול הנמסיס האכזרי והעוצמתי ביותר שלו.
הטרילוגיה של המשחק האינסופי האהוב עליי מבלי להשאיר בצד את רץ המבוך שהוא גם טוב מאוד