וכבר יש שתי דמויות המסוגלות לעוף מעל קן הקוקייה. מלכתחילה, רנדל פטריק מקמורפי, שכולנו שמים אליו את פניו של ג'ק ניקולסון ההיסטורי בפרשנות המטורפת שלו לגיבור הסיפור פורץ הדרך הזה על בתי חולים פסיכיאטריים ותושביהם. במקום השני אנו מוצאים כעת את סידני, אישה באמצע הדרך בין הדמות האמיתית לבין שם בדוי זה המשמש לסיפור שלב של טירוף אינטרוספקטיבי מהרגע הטראומטי בו החליטה לעזוב את העולם בטיסה ששימשה רק לשבור עצמות שונות .
האמת היא שהמטאפורה המוזרה של טיסה מעל קן הקוקייה נראית לי הכי מדויקת להגדיר כל שלב של ערפול נפשי. שום דבר כל כך מטורף ויחד עם זאת כל כך סמלי. בניכור של הרעיון טמון הקסם היזום הזה של מי שממציא מושג. טס מעל קן הקוקייה כדי להגדיר את היציאה הזאת מעצמי, את ההתנהגות האישית שמקרינה את רצונו של הפרט לקראת מעוף בלתי מבוקר של טיסה חסרת טעם.
וחוץ מזה, כמו שאמרתי, סידני ניסתה לעוף. באופן עקרוני, לא על קן הקוקיה אלא מהגשר ההוא שבו ניסה להיפרד מהעולם, עולם ריק כפי שהוא לכאורה מלא בברכות והון על מה שאנשים ממוצעים רואים באושר.
הסיפור על מה שקרה לעצמות של סידני מגיע מאנה, שמקרינה על דמותה את המעבר בתקופה ההיא בין פסיכיאטרים, תרופות ומרכזי מעצר. והסיפור הזה עובר את 37 הימים בהם סידני הסתובבה בקן הקוקייה ההוא מלמעלה, וחיפשה רצועת נחיתה במקביל שהתחילה ליהנות מהנופים.
כי לפעמים אותה דפרסונליזציה, אובדן הרצון הבונה את גורלנו, משמשת גם לגלות אותנו אנושיים וחסרי אונים, חשופים אך בעלי נטייה לחוש שוב בעוצמה רבה יותר מבלי שהקירות יורמו במשך שנים.
ביומן שנכתב "בידיים" בין אנה לאלטר אגו סידני, אנו מגלים סיפור של עלייה וירידה בשקופית שהמוח יכול להיות. אך מעל לכל אנו רואים כיצד האנושות, במובן החביב שלה, נמצאת במידה רבה יותר בקרב המתאחדים מול מצוקות. ואין מצוקה גרועה יותר מהרוחות שהתעוררו מבפנים בכל אלה שעפים מעל קן הקוקייה בשלב כלשהו.
כעת תוכלו לרכוש את הספר How I Flow Over the Cuckoo's, יומנו של סידני בריסטו, כאן: